מכיניסטית תל אביבית בירושלים

קוראים לי גבריאל ליבליך, אני בת 19. נולדתי בניו יורק וגדלתי רוב חיי בתל אביב. למדתי בבית הספר לטבע סביבה וחברה ואז בעירוני א לאומניות. במהלך חיי בתל אביב פיתחתי תחומי עניין קרובים לליבי כמו המחול והשירה וגם תחום הפילוסופיה. מה נכון ומה לא נכון , מהי הדרך הנכונה לקחת? שאלות שליוו אותי במהלך חיי ונענו בצורות שונות ומגוונות.

 כשהגעתי לשנתי האחרונה בתיכון החלטתי שאני רוצה לצאת לשנת הפסקה, שנה שהיא נתינה לחברה וחקירה עצמית. התקבלתי למכינת חברותא בירושלים שבה אנו מתנדבים ברחבי העיר ולומדים במכון הרטמן, תחומים כמו יהדות , פילוסופיה ודילמות עכשוויות של יהדות ארצות הברית וישראל. בתוך כל תחומי הידע האלו, הרגשתי שעוד משהו חסר לי-  אנו עוסקים גם בתחום הפוליטי, אך רק לצד יהודים כמותנו. אומנם מדובר ביהודים מגוונים מרחבי הארץ ומארצות הברית עם רמות דתיות שונות וזהויות ייחודיות, אבל עדיין קשה שלא להבחין שחסר בדיון עוד צד, חסרה פה נקודת מבט בכיתת הלימוד. והתחושה הזו מאוד הטרידה אותי.

המצב כיום בירושלים הוא שקיימת הפרדה בין שתי הקהילות – היהודית והערבית.
הפרדה גאוגרפית ותרבותית. התחושה שאני חיה בבועה גם במהלך חיי בתל אביב וגם במכינה הציקה לי, רציתי לפגוש ולראות את האנשים ואת השכונות בהם הם חיים. רציתי שגם חברי המכינה האמריקאים והישראלים יחוו טעימה למציאות המורכבת. כיצד מתחילים להבין את המורכבת? 

עם השאלה הזו הגעתי אל עמותת 'כולנא ירושלים', עמותה שהקימו חברים ערבים ויהודים שמנסים לקרב בין שתי המציאויות המקבילות ולהראות שזוהי מציאות אחת. בעיקר בעזרת הכרת האחר והכרת התרבות שלו. בנוסף, הם מנסים לשפר את המצב במזרח העיר. לשפר את המשאבים ולהקשיב לצרכים של האזרחים הערבים בירושלים שמצבם מסובך , חלקם אזרחי המדינה ורובם אינם אזרחי המדינה אלא מוגדרים כתושבים, אך כולם חלק מהעיר.

בחרתי להתמחות בכולנא וכעת אני יודעת שלעיתים המפגש הכי חכם ומעניין הוא מפגש בעקבות משחק. ואיזה משחק? שש-בש !
בחודש שעבר אני וטובה המתמחה השנייה מחברותא הגענו למוזיאון הטבע בירושלים. שם התנהל מפגש בין תלמידי בי"ס קשת משכונת הקטמונים ובין תלמידי בית הספר מקיף בית צפפא.
השכונות גובלות אחת בשנייה, כל כך קרובות אבל הן כמעט שוכנות בעולם אחר. חלק מהאוכלוסייה בבית צפפה מחזיקה בתעודת זהות ישראלית וחלק לא. 

יום המפגש התחיל בסיור של תלמידי כיתה י משני בתי הספר בבית צפפא. התלמידים היהודים מקשת חוו את השכונה שממש נמצאת במרחק נגיעה מהם. משם כולם נסעו למוזיאון הטבע וחולקו לקבוצות מעורבות והחלו בפעילויות שונות בתחנות מגוונות. הפעילויות שבהן לקחו חלק התלמידים היו : לימוד ריקוד דבקה (ריקוד מסורתי פלסטינאי), קפוארה, סיור במוזיאון ופינת שש בש. במהלך המשחק החלה שיחה , צפיתי כיצד הילדים מלמדים אחד את השני. בהתחלה כל אחד מתחיל עם ילדים מבית ספרו אך ככל שהטורניר ממשיך הילדים מתערבבים ומשוחחים אחד עם השני. המשחק מהווה הזדמנות  להכיר ולהבין קצת יותר טוב אחד את השני.

בעקבות האירוע הבנתי שמפגש בין אישי היא הדרך הכי אפקטיבית לשינוי סטיגמות ודעות קדומות. כאשר משחקים יחד , שוכחים מהטייטל ערבי או יהודי ופשוט מתמסרים למשחק. גם בעת שיחה על השוני בין שתי התרבויות מכירים בהן ובלגיטימציה שלהן ולומדים לבטוח. אני חושבת שלא מפחדים ממה שמוכר אלא ממה שזר ולא ידוע. הרגשתי שאם הילדים יצאו מהיום הזה עם אפילו טיפה יותר אמון במה שחדש להם אז נעשה פה דבר ממש נפלא. לסיכום אני לוקחת מהמפגש הזה פתח לסקרנות , אני סקרנית לראות לאן טיפת האמון הזאת תוביל. מצפה להמשיך ולהשתלב בפעילות העמותה, ללמוד ולמצוא תשובות טובות יותר לשאלות הקשות והמורכבות שמלוות את שנת החופש וההעמקה שלי בירושלים.